חבורה שכזאת - סרטי חבורות בשיעור חברה 

סרטי חבורות נוער נדמים לא פעם כסרטים מטופשים מעט, בעיקר כשצמד המילים "אסקימו לימון" קופץ לראש, אבל בטובים שבהם מסתתרים רגעים קולנועיים נפלאים ושלל הזדמנויות לעבודה חינוכית בכיתה. התבגרות, קבלת החלטות, עבודת צוות, בדידות, חברות, מנהיגות, לחץ חברתי- זו רשימה חלקית בלבד של נושאים לשיעורי חברה שיכולים להתחיל בסצנות מ"אני והחבר'ה", "מלכי הקיץ", "מועדון ארוחת הבוקר" ו"מרד הנעורים". לכל אחד מהסרטים האלו מגיע טור משלו אבל כיאה לטור על חבורות אכתוב כאן על חבורת הסרטים הזו- כל אחד מתקופה שונה אבל בכולם מסתתרת נשמה גדולה. אז הנה כמה מילים חמות על כל סרט ולצידן סצנה אחת בלתי נשכחת, ובעיקר יעילה מבחינה פדגוגית, לעבודה בכיתה.

הקלאסי- אני והחבר'ה [1986]

דורות שלמים גדלו על סרט הנעורים הנפלא הזה של רוב ריינר המבוסס על סיפור קצר של סטיבן קינג. מאחר ומדובר בסופר מתח ואימה מסתתרת בסרט גופה של נער אבל המהות האמתית היא לא המפגש עם המוות אלא יחסי החברות בין הנערים הצעירים שיוצאים למסע רגלי במטרה לאתר את הנער המת. גורדי, כריס, וורן טדי יוצאים יחד למסע. מדובר בנערים צעירים בני 12 שנאלצים להתמודד עם רכבת שרודפת אחריהם בגשר אימתני, עלוקות שנצמדות לעורם בביצה מקומית ובעיקר חבורה של נערים מבוגרים יותר שמתעללת בהם לאורך המסע. בין הרגעים המותחים לאלו הקומיים מופיעות סצנות חזקות שמזמנות דיון על שיתוף פעולה (איסוף דמי הכיס בין החברים), קבלת החלטות בצוות (דיונים אודות בחירת המסלול) ובעיקר סוגי מנהיגות שונים כאשר כריס הוא המנהיג החיובי והדמוקרטי של חבורת הצעירים ואילו אייס הוא המנהיג השלילי, האלים והשליט העריץ של חבורת המבוגרים יותר. השוואה בין ההתנהלות של כריס לזו של אייס יכולה להוות בסיס מוצלח לשיעור אודות מנהיגות בקרב בני נוער.

סצנה לעבודה בכיתה- רולטת הרכבת

במהלך המסע טדי, אחד הצעירים, מתייצב על פסי הרכבת ומחכה לרכבת שתגיע. טדי שמגיע מבית אלים עם אב חולה נפש שמתעלל בו, מנצל את המסע לבחינת גבולות. הכוונה היא להתחמק מהרכבת ברגע האחרון ולזנק מהפסים אבל כריס, הדומיננטי שבצעירים, לא מתכוון לאפשר לזה לקרות. השניים מתעמתים. כריס מבקש מטדי לרדת מהפסים אבל טדי מסרב. הרכבת מתקרבת.

זה המקום ללחוץ בכיתה על כפתור הפאוז ולהתחיל לשאול שאלות. אם הייתם בנעליים של כריס מה הייתם עושים? מזנקים לפסי הרכבת ומזיזים את טדי בכוח? עזבו לרגע את הסכנה המוחשית- מה לגבי הסכנה החברתית? להיתפס בתור הבחור ה"חנון", ה"לא זורם". מה ההשלכות של הבחירות החברתיות שלנו? ומה כאשר לא מדובר על פסי רכבת אלא על חבר ששותה יותר מדי? האם אז נזנק כדי לעזור לו? נרים טלפון להוריו? לאחר הדיון לחצו מחדש על כפתור ההפעלה. מניסיון בעבודה עם הסצנה הזו בקרב בני נוער הדיון זורם ומגיע למקומות מעניינים ופוריים. היכולת לבקר דמות חיצונית לך, לשרטט תסריטים אפשריים ואז לצפות על גבי המסך בבחירתה הם אלו העומדים בבסיסו של הקולנוע ככלי חינוכי. הקרנת סרט מלא לכיתה- מיותר. צפייה ופירוק לגומרים של תהליכי קבלת ההחלטות בסצנה אחת- כאן טמון הפוטנציאל האמתי. מה בוחר כריס בסופו של דבר? אם הייתם ילדים או בני נוער בשנות ה-80 אתם בוודאי זוכרים- נאמר רק שהוא בוחר את הבחירה ה"נכונה" וסופג באצילות ובגרות את השלכותיה.

ממשיך הדרך – מלכי הקיץ [2013]

אין כמעט ספק שיוצרי "מלכי הקיץ" צפו בילדותם ב"אני והחבר'ה". הנשמה הגדולה של מקור ההשראה נמצאת בכל פריים בסרט העצמאי המצוין והחדש הזה שמספר על שלושה נערים שבורחים מהבית ומקימים בית עץ באמצע היער (מרחק 10 דקות הליכה מהכביש הראשי ומהסופרמרקט שם הם "צדים" את הבשר לצרכי הישרדות). גם כאן, כמו ב"אני והחבר'ה" אנו עדים למערכת יחסים מעורערת בין ההורים לנערים שמבוססת על תקשורת לקויה. הפתרון של הנערים הוא אולי קולנועי מדי אבל אין נער שלא הריץ את תסריט "הבריחה הגדולה מהבית" לפחות פעם אחת בחייו. בין הסצנות הגדולות נסמן את סצנת בניית הבית (כיף טהור שיחזיר כל מורה לילדותה וכל תלמיד לפנטזיות הכמוסות שלו) ואת סצנת המאבק עם הנחש. ובכל זאת רגע אחד בסרט מזמין דיון מעמיק יותר.

סצנה לעבודה בכיתה- ביקור הבנות

אחרי תקופה ארוכה ביער חבורת בנות מהשכבה מוזמנת על-ידי הגיבורים לערב משותף בבית העץ הסודי. ג'ו, הנער שיזם את המהלך, מזמין את קלי, הבחורה בה הוא חושק אבל דווקא בינה לבין אחד הנערים האחרים מתפתח קשר רומנטי. העלילה מסתבכת והחלום אודות האחווה הגברית והעצמאית בלב היער קורס ומתמוטט. למרות התיאור הדרמטי במשפט האחרון דווקא בסרט הרגעים הללו מטופלים באופן עדין ולא מתלהם. הייצוג של סבך הרגשות במשולש האהבה-חברות הזה הוא פתח לשיחה מעניינת עם תלמידים על אהבה, חברות, פרגון, פתיחות ודיאלוג.  

הילד הרע- מועדון ארוחת הבוקר [1985]

אם "אני והחבר'ה" הוא השוטר הטוב של סרטי הנעורים של שנות השמונים הרי ש"מועדון ארוחת הבוקר" הוא השוטר הרע. סרט חצוף, פרובוקטיבי לפרקים, שעוקב אחרי כמה שעות ריתוק בשבת בבוקר של חמישה תיכוניסטים. כמאמר סלוגן הפרסום של הסרט: "הם נפגשו פעם אחת בלבד אבל החיים שלהם השתנו". להבדיל מסרטי נעורים רבים אחרים כאן המסע הוא לא פיזי – אין יער, אין גופה למצוא. זה סרט שרובו ככולו נשען על דיאלוגים שנונים ומהירים ומלווה את המסע התודעתי שעוברים הגיבורים. המבוגר האחראי, איש החינוך הנלעג, סימן אותם בתחילת הסרט בתור הפריקית, הספורטאי הטיפש, המורד המסומם, החנון ובת העשירים הפרינססה. בתחילת הריתוק גם הם נשאבים לתוך הסטריאוטיפים ורואים רק את השונות אבל השיח המורכב ביניהם מוציא אותם מהריתוק שונים לגמרי – שונים אבל סוף סוף גם קצת דומים. זה סרט חכם לעבודה על סטריאוטיפים, דעות קדומות ודיאלוג עם השונה. הנושא השנתי של מערכת החינוך בישראל "האחר הוא אני" קיים כאן בכל סצנה.

סצנה לעבודה בכיתה – ההורים כנוכח נעדר

הפעם לא מדובר בסצנה אלא במוטיב שכדאי לשים לב אליו בסרט והוא היעדר המבוגרים. למרות שהם כמעט לא קיימים בסרט מאוד ברור שכל פעולה של הצעירים הללו היא רצון לרצות את הוריהם או להמרות בכוונה את פיהם. דיון על יחסי הורים-ילדים בגיל ההתבגרות הוא דיון חשוב שיכול להשתמש בסצנות רבות מהסרט כפיגומים. אם אתם חייבים לבחור לכו על שתיים- הפתיחה וסצנת החיקוי. הפתיחה בה כל הורה מסיע את ילדו אל הריתוק בשבת בבוקר היא דרך מבריקה ומדויקת להצגת הדמויות. האופן בו כל אחד מהצעירים הללו נפרד מאביו או אמו אומרים על הדמות ויחסי המשפחה שלה יותר מכל מה שיקרה אחר כך. בסצנת החיקוי כל אחד מהצעירים מספר על סוג הדיאלוג, או אי הדיאלוג, שהוא מנהל עם הוריו ומחקה אותם. זו סצנה לא נעימה לצפייה (בעיקר להורים שבינינו) ובכל זאת משהו בברוטליות החשופה שלה עובד. הרגע בו הבחור המרדן מספר על הסיגריות שאביו מכבה על עורו הוא בלתי נשכח ומצד שני הרגע בו החנון מספר שהוא פשוט לא יכול לחזור הביתה עם ציון נמוך ממצוין מצמרר לא פחות. דיון כיתתי נוסח "הדשא של השכן" יעבוד כאן היטב.

האב המייסד- מרד הנעורים [1955]

להראות לילדים בשנת 2014 סרט משנת 1955? זה הרי נשמע כמו התאבדות פדגוגית. תתפלאו. אני יכול לומר מניסיון שהקרנת סצנות בודדות מהקלאסיקה הזו עובדת נהדר בכיתות ופותחת דיון ער שמדלג בקלילות מעל שישים שנות הפער. נזכיר תחילה שמדובר ביצירת המופת של ניקולס ריי בכיכובם של ג'יימס דין ונטלי ווד (שניהם יפי תואר גם בסטנדרטים של ימינו). במרכז הסרט ג'ים (ג'יימס דין) בחור חדש שמגיע לתיכון מקומי ונאלץ להתאקלם בזירה החברתית המתנשאת. גם בבית החיים לא קלים והוריו של ג'ים הם סמל קולנועי לאטימות הורית ולאימפוטנציה חינוכית. בסופו של הסרט הטראגי הזה ג'ים, ג'ודי היפה (נטלי ווד) ופלאטו העדין בורחים לאחוזה מבודדת ומקימים מעין תא משפחתי אלטרנטיבי ופנטסטי – משחקים בלהיות אבא, אמא ובן ומנסים לנהל את זה טוב יותר מהוריהם הכושלים. האידיליה מתנפצת כשהמשטרה מגיעה עם אקדחים שלופים. זה סרט עמוק ומורכב שהניב עד היום אינספור מאמרים אקדמיים וספרים שניתחו ופירקו אותו לגורמים. לא אתיימר לעשות זאת כאן אבל אמליץ בכל זאת על סצנה קצרה שכמו נכתבה לשיעור חברה אודות "לחץ חברתי".

סצנה לעבודה בכיתה – מרוץ המכוניות

אחד המפגשים הראשונים של ג'ים הוא עם בריון מקומי, מנהיג מהזן השלילי, בשם באז. באז מקניט את ג'ים ומנסה לגרום לו להכות אותו (הוא תוקע סכין בגלגלי מכוניתו, קורא לו שפן, מזמין אותו לקרב סכינים ואפילו משליך לעברו סכין כדי שזה לא יוכל להתחמק מהסיטואציה הקשה). ג'ים מנסה בכל כוחו שלא להסתבך בצרות אך בסופו של דבר מסכים להיפגש באותו הערב בצוק המקומי ל"מרוץ שפנים", מרוץ בו שני המשתתפים דוהרים עם מכוניותיהם לקצה הצוק והראשון שקופץ החוצה מהאוטו מפסיד. רגע לפני התנעת המכוניות באז וג'ים מעשנים יחד סיגריה. "אני דווקא מחבב אותך", אומר באז. "אז למה אנחנו עושים את זה?" שואל ג'ים בפליאה ובאז משיב "כי חייבים לעשות משהו, לא?". השעמום כגורם להתנהגויות סיכוניות היה קיים מתברר כבר בשנות החמישים. המרוץ מתחיל כשעשרות נערים ונערות מהשכבה מעודדים את השניים ומסתיים במותו הטראגי של באז כשהוא צולל עם מכוניתו אל תחתית המצוק. על פניו אפשר להקרין את הסרט וללחוץ על כפתור הפאוז בשלל רגעים לאורך הסצנות הללו (נוסח העבודה החינוכית שהצעתי ב"אני והחבר'ה") אבל דווקא במקרה הזה הייתי ממליץ לתת לסרט לעשות את שלו ואז בדיון כיתתי לנתח לאחור את ההתרחשויות, מעין ניתוח לאחר המוות- פוסט מורטם פדגוגי.

שלוש שאלות יובילו את הדיון: 1) האם זה היה חייב להסתיים כך? (ודאי שלא). 2) באיזה שלב בדרך היו יכולים הנערים לעצור את הכרוניקה הידועה מראש הזו? (צפייה מחודשת מבהירה כיצד בכל שלב ניתן היה למנוע את הטרגדיה – ג'ים מנסה להימנע מצרות פעם אחר פעם במפגש הראשוני אך נכשל, עצם הבחירה שלו להגיע בערב ולהתייצב למרוץ בעייתית, אחרי השיחה הכמעט חברית על הצוק אודות השעמום החברתי יכלו השניים להודיע לחברים שהמרוץ מבוטל ועוד. שלל הזדמנויות לסגת שלא נוצלו). 3) מי אחראי? מי יכול היה לעצור את ההשתלשלות הזו? (באז וג'ים- זה ברור. ג'ודי, הנערה עליה שני הבחורים רבים- גם זה ברור. כל תלמידי השכבה- זו הפואנטה האמתית. כל פעולתו של באז היא שואו אחד גדול שנועד למתג את עצמו כמנהיג כיתתי. אם ה"קהל" היה מתנהג אחרת גם ה"פרפורמר" היה משנה את דפוס ההתנהגות שלו. הנערים היו יכולים לעצור את באז כבר כששלף את הסכין אך הם נהנו מההצגה. הם יכלו שלא להגיע בערב למצוק אבל למה לא להיות קהל אם יש אקשן. כל אחת מהבחירות הפאסיביות שלהן היא בחירה אקטיבית לאפשר לעניינים להידרדר). בשלב הבא ניתן להקפיץ את הדיון שישים שנה קדימה. קרבות סכינים ומרוצי מכוניות הם לא עניין שבשגרה היום אבל מה לגבי פתיחת דף פייסבוק שקורא להחרים נער או נערה מהכיתה? מה תפקידם של העדים השקטים כאן? מה כוחו של "לייק" ומה האחריות של זה שלוחץ עליו? מה ניתן לעשות כדי למנוע את הטרגדיה? מפתיע גלות כמה "מרד הנעורים" הופך לרלוונטי ברגע שאנחנו מאפשרים לעצמנו כאנשי חינוך להשתמש בו רק כמקפצה רגשית וחווייתית לדיון העכשווי. דווקא הפשטות הנרטיבית של הסרט והעובדה ששלבי ההידרדרות פשוט צועקים לשמיים הופכים את הסרט ליעיל ככלי חינוכי.

מרד הנעורים- Rebel without a cause

ארה"ב, 1955

110 דקות

במאי: ניקולס ריי

שחקנים: ג'יימס דין, נטלי ווד, סאל מינאו

מועדון ארוחת הבוקר- The breakfast club

ארה"ב, 1985

97 דקות

במאי: ג'ון יוז

שחקנים: אמיליו אסטבז, מולי רינגוולד, ג'אד נלסון

אני והחבר'ה- Stand by me

ארה"ב, 1986

90 דקות

במאי: רוב ריינר

שחקנים: קיפר סאתרלנד, ריבר פיניקס, קורי פלדמן, ג'רי אוקונל

מלכי הקיץ – The kings of summer

ארה"ב, 1913

94 דקות

במאי: ג'ורדו ווייט רוברטס

שחקנים: ניק רובינסון, גבריאל באסו, ניק אופרמן